על מנהיגות

מי לדעתכם המנהל היעיל, זה שמילתו היא הקובעת או מי שמאפשר לכולם לבוא לידי ביטוי?

אחד מתחומי המומחיות שלי היא עבודה עם מנהלים לאורך כל שדרת הניהול. כאוהד ספורט, דוגמה שאני אוהב במיוחד למנהיגות במיטבה היא פיל ג'קסון, המאמן האגדי שלקח עם קבוצותיו 11 אליפויות NBA. ג'קסון הצליח להוביל כוכבים בלתי מעורערים כג'ורדן, בראיינט ושאקיל, להבנה שהשלם גדול מסך חלקיו ושהצלחתם האישית היא גם בזכות שחקני הקבוצה שלצידם.

המנהיגות של ג'קסון התאפשרה כי הניח את האגו על הספסל, מבין שישיג יותר כשיאפשר לשחקנים להציע רעיונות ולבוא לידי ביטוי. הוא התייחס לכל אחד כאל אינדבדואל והתאים את התפקיד לשחקן ולא את השחקן לתפקיד. ג'קסון לא נזקק לשליטה מלאה עד אחרון הפרטים ולא התעסק במיקרו מניג'מנט כמו מנהלים רבים, אלא הלך על המאקרו. איחד אותם סביב מטרה ורעיון, יודע שלא כל התשובות קיימות אצלו ושיקבל יותר ברגע שייתן לשחקנים לחוש שייכים ומשמעותיים.

פיל ג'קסון בהחלט לא היה רק איש זן, שדאג ששחקניו יתרגלו מדיטציות ונשימות – כן, כן! שחקניו עבדו קשה באימונים, אך הוא נהג להסביר את הרציונאל שמאחורי הדרישה והקדיש זמן רב להכיר את השחקנים באופן אישי. המאמן המצליח האמין שללא חמלה, האווירה שתשרור תהיה של מתח ופחד. הכרות מעמיקה וקבלה גייסו את השחקנים לשתף איתו פעולה והאחד עם השני. הדגש שנתן היה תמיד על הדרך ולא על התוצאה הסופית. לדעתו, התמקדות רק במטרה מכניסה מתח ועלולה להוביל לתוצאה הפוכה. ג'קסון הבחין בהלכי הרוח, הקדיש זמן לאחדות הקבוצה ויחד איתם למד מהדרך והתמקד בה וביחסים הטובים לאורכה.

מחקרים מוכיחים שגם מבחינת יחסי עלות תועלת, המנהל שכביכול "מבזבז זמן" בשיח פתוח ובשיתוף הצוות, יצליח להשיג את המטרה באופן יעיל וטוב יותר ואף לחסוך בכספים.
ואם זה אינו מספיק כדי לשכנע, אז אולי 11 אליפויות ב-NAB יעשו את העבודה.

דילוג לתוכן